אני זוכרת את הפעם הראשונה בה נחשפתי לביאורו של כבוד קדושת אדמו"ר הזקן אודות תרומה הניתנת לעני מלב רחום שמטרתה היא רק להשקיט ולהרגיע את הנפש הבהמית.

אני זוכרת כיצד התקוממנו כל החברות לספסל הלימודים לנוכח התובנה החסידית הנוקבת הזו. כמה התקשינו לקבל את העובדה שהנתינה פועלת עבורנו – עבור הנותנת – וכולה משרתת למעשה את רצוננו העצמי. מה שכמובן בא לידי ביטוי במילה "תרומה", מלשון הרמה, שהיא מרימה אותי – התורמת – עוד בטרם הושיעה את המקבלת.

טוב. התבגרנו מאז. גדלנו, החכמנו (או שלא) והבנו מהי מעלתה של הצדקה ומדוע רק היהודים מכנים אותה בביטוי שמשמעותו צדק. לפני שאגש לעניין, לא אוכל בלי איזו הלצה קטנה שתעלה חיוך על השפתיים עם תחילתו של חודש אדר. כמובן שהיא קשורה לפרשה, איך לא.

שני מתרימים מכובדים ומפורסמים מאחת הישיבות הנחשבות בארצנו הקדושה, עשו את דרכם אל מעבר לים במסע גיוס תרומות. מטבע הדברים, הגיעו השניים גם אל רובע מנהטן הניו-יורקי בו ניתן למצוא יהודים אמידים רבים.

רוב היהודים העשירים המאכלסים את מגדלי המשרדים המפוארים תרמו להם כמיטב יכולתם, אך מה לעשות, היום נטה לערוב והשניים מצאו את עצמם בסופו של יום "עבודה" מתיש כאשר הסכום הנדרש עדיין אינו בכיסם. הם עשו את דרכם למשרד האחרון ברשימה לאותו יום, ומצאו את עצמם מתרווחים בכורסאותיו של לובי ההמתנה. שם המתינו שהגביר המקומי יסיים את פגישותיו המתוכננות ויאות להיפגש עמם.

בעודם שקועים בכורסאות הקטיפה המפנקות, גברה עליהם העייפות והם… נרדמו. הייתה זו שינה ערבה ומפצה על טיסה ארוכה ומסע רגלי מפרך ברחובותיו של הרובע הסואן. כאשר סיים הגביר את פגישותיו ויצא מחדרו, הבחין בשני יהודים נשואי פנים שזקנם הלבן הדגיש את זרותם במקום כשהם נמים את שנתם.

האיש הבין מיד מה הביאם למשרדו והשאיר אצל השומר צ'ק נכבד עבורם, תוך שהוא ממהר לביתו בטרם יחל הטרפיק הטיפוסי לסיומו של היום…

כאשר התעוררו השניים, נדהמו לגלות את הסכום שרשם הגביר על גבי הצ'ק. היה זה סכום גדול פי כמה מהסכום אותו אספו במשך יום שלם של כיתות רגליים. אמרו איש אל רעהו: "באיזה משרד נלך לישון עכשיו?"…

בפרשת השבוע כתוב "תיקחו את תרומתי". לא כתוב את תרומתם, אלא את תרומתי. "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו". הכל של הקב"ה, גם מה שנדמה לנו שהוא פרי ידינו ומאמצינו. מה הפלא איפה שישנם אנשים שמבינים שיש להודות לה' בקול רם על כל מה שהוא נותן לנו.

בכלל, תרומת המשכן בה עוסקת פרשתנו, נועדה למעשה לבניית משכן לשכינה פה בעולם הזה – להשרות שכינתו עלינו. וזה בדיוק מה שעושה הברכה – היא מבריכה – מורידה מלמעלה למטה שפע של ברכה והצלחה.

המצוות כולן ובכללן מצוות הצדקה (ותרומת המשכן) נועדו על-מנת לחבר אותנו עם הקב"ה. מצווה הרי היא מלשון "צוותא" וחיבור. כן גם הברכות ממשיכות את השפע האלוקי ואת אורו האינסופי אל תוך העולם הזה הגשמי. גם היום, כאשר אנו ממתינים בכל רגע להתגלות אורו של משיח ובניית בית עולמים, אנחנו יכולים להביא את האור האלוקי לתוך ביתנו. כל שעלינו לעשות הוא לברך, להודות ולהלל לקב"ה על הזכות שנתן לנו לקיים את רצונו יתברך.

מירי שניאורסון, מרצה, מנחה, יועצת עסקית ושליחה בתקשורת
054-9292901 http://www.miri-mychoice.co.il/